מנאסרה ואח' נ' סעדון את פדידה בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה בסדר דין מהיר לפיצוי בגין נזקים שאירעו עקב תאונת דרכים.

רקע עובדתי:

התובע הינו הבעלים של רכב מ.ר 23-491-10.

הנתבעות הינן:

סעדון את פדידה בע"מ הבעלים של רכב מ.ר 84-904-58 ושל הנגרר 11-004-58.

חברת הפניקס היא המבטחת של הרכב הגורר והיא ששלחה הודעת צד ג' לחברת

הביטוח "הראל" - המבטחת של הנגרר.

במועד הדיון הודיעו הצדדים כי אין מחלוקת באשר לגובה הנזק הנטען שהינו 65,839 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה ואגרה ושכ"ט. מוסכם גם כי הנגרר הוא שפגע ברכבו של התובע, השאלה המשפטית היחידה היא בקשר לחלוקת האחריות בין חברות הביטוח כמבטחות הגורר והנגרר.

בעוד שהצד השלישי המבטח את הנגרר טוען כי אין לחייבו כלל בגין הנזקים שנגרמו לתובע, חברת הפניקס שביטחה את הגורר טוענת כי יש לחלוק את האחריות בין המבטחים של הגורר והנגרר.

דיון והכרעה:

בפסיקה קיימות גישות שונות בנוגע לחלוקת האחריות בין גורר ונגרר שעה שהם מבוטחים בחברות ביטוח שונות.

גישה אחת גורסת כי מדובר בתביעה נזיקית, ולכן בראש ובראשונה יש לייחס אשם לגורם המעוול. הגורם המעוול הינו הנהג אשר נהג בגורר; הנגרר הינו החלק הפסיבי, חסר חיות משל עצמו, וגם אם היה מגע בינו לבין הרכב הנפגע, אזי הוא "נגרר" לתאונה על ידי ה"רכב הפוגע", הוא הגורר – ולכן על מבטחת הגורר לשאת במלוא הנזק (ראה בעניין זה פסק דינה של כב' השופטת גרוסמן, בת"א 73712/99 הכשרת הישוב נ' גדנסו אברהים ואח' ; פסקי דינה של כב' השופטת פליגלמן בת"א 58790/99 ספנקריט אשדות יעקב מאוחד ואח' נ' מאיר בע"מ; ות.ק. (פ"ת) 1558/05 אופק נ' ש. לבנון חברה לעבודות בע"מ ואח' (28.7.05) ).

מאידך קיימת גישה אחרת בה ולפיה, משהוצאה פוליסת ביטוח לנגרר הכוללת כיסוי לנגרר, גם כשהוא גורם נזק לצד שלישי כתוצאה מחיבורו לגורר, יש מקום לקבוע כי שתי הפוליסות מכסות למעשה את הנזק שנגרם כתוצאה משימוש בגורר ובנגרר יחד, ולפיכך יש מקום לחלק את תשלום הנזק בין המבטחות שכן, מדובר במצב של כפל ביטוח. אמנם נכון שהנגרר אינו עצמאי בתנועתו ולפיכך הנזק שהוא גרם לרכב, נוצר כתוצאה מתנועת הגורר אשר מבוטח על ידי הכשרת הישוב, אולם מנגד, אלמלא היה הנגרר מחובר לגורר, יתכן והנזק לרכב כלל לא היה נגרם באופן שנגרם. (תק (קריות) 916-09-08 לאה וחיים טטרואשוילי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).

כשלעצמי אני מבכרת את הגישה השנייה על פני הראשונה: אין מחלוקת בין הפוסקים, כי הגורם המעוול הינו הנהג ולא הרכב. הן הגורר והן הנגרר הינם כלי רכב (כפי שצוין בפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א ))1961 אך הנגרר אינו כלי רכב מנועי. השליטה בנגרר הינה בידי הנהג המוביל לכל מקום שיחפץ. העובדה לכשעצמה כי הגורר לא פגע ברכבו של התובע ואילו הנגרר הוא שפגע, הינה פועל יוצא אחד מאשמו של הנהג, ואין לבצע במקרה זה הפרדה מלאכותית ולקבוע כי בנסיבות שכאלה מנותקת פגיעת הנגרר מהתנהגות הגורר, שכן אלמלא אופן נהיגתו של נהג הגורר לא היתה מתרחשת התאונה, שכן הנגרר לא הגיע למקום זה מכח עצמו .

טענתה של הראל כי כיסוי ביטוחי ניתן לנגרר רק במקרים בהם הנגרר חונה או ניתק בזמן הנסיעה אינם נסמכים על הנאמר בפוליסה של הראל וזאת בניגוד לס' 3 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") ו- עא 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זיאד עלי חמאדה, נג (5) 849 (פורסם בנבו). לטעמי טענה זו הינה מיתממת כי אף אם הנגרר ניתק מהגורר, תוכל חברת הביטוח של הנגרר לטעון כי הניתוק היה באשמת הגורר, ומכאן שלא יהיה גבול לפטור מחבות.

הראל הוסיפה וטענה כי חל כנגד חברת הפניקס השתק שיפוטי היות ובפס"ד אחר (תא (ת"א) 48540/03 עמק חפר, אגודה שיתופית חקלאית נ' עיסא עלי [פורסם בנבו] (להלן: "עמק חפר נ' עיסא")) העלתה הנתבעת 2 כמבטחת נגרר את הטענות אשר הועלו ע"י הראל בתיק זה. אין בידי לקבל טענה זו שכן מטבע הדברים חברות ביטוח לעיתים מבטחות גוררים ולעיתים נגררים והם נדרשות על פי נסיבות העניין, לטעון לכאן ולכאן. השתק שיפוטי יכול להיווצר אם הטענות הסותרות נטענות בהליך אחר שבאותו עניין ממש, קרי אותה תאונה, אך לא באותה סוגיה משפטית בהליכים שאין ביניהם כל קשר עובדתי.

לבסוף טוענת הראל כי הנתבעת 1 לא דיווחה לה על על האירוע הנטען כמתחייב בחוק חוזה הביטוח ובכך הפרה את חובתה ע"פ החוק. גם טענה זו דינה להדחות שכן לא הוכח שמועד מתן ההודעה לנתבעת 1 מנע ממנה לברר את חבותה או להקטינה. על כן כל טענות חברת הראל נדחות.

לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים 1 ו- 2 מחוייבת במלואו הנזקים שנגרמו לרכב התובעת ואילו צד ג' מחוייבת רק במחציתם, וחיוב זה הינו ביחד לחוד.

על כן הנתבעת 2 תשלם לתובע את מלוא נזקיו בסך של 65,839 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, והראל מחוייבת מתוך סכום זה במחצית הנזקים. בנוסף תשא הנתבעת 2 בשכר טרחת בא כוח התובע בסך של 3,000 ₪, והצד השלישי ישא בשכר טרחת בא כוח התובע בסך של 4,000 ₪.